יום שישי 16 מאי 2008
ספר לשבת
קחי אותי אלי מאת מריה היילנד (מאנגלית: יצהר ורדי)
ג'ון איגן בן האחת-עשרה מחונן בכישרון נדיר: הוא יודע מתי אנשים משקרים. הוא מקווה שהכישרון הייחודי שלו יביא לו תהילה ויכניס אותו ל"ספר השיאים של גינס", אבל בינתיים עליו להתמודד עם רעידות האדמה הפוקדות את משפחתו האוהבת והשברירית.
כשמשפחת איגן נאלצת לעקור מביתה הכפרי של הסבתא לדירה בדיור הציבורי בדבלין, ג'ון מוצא את עצמו לפתע בעולם עוין וחסר ודאות. אפילו קשריו החמים עם אמו מתחילים להתקרר ולהיפרם. בתוך הבלבול הזה הוא יכול לסמוך רק על דבר אחד: יכולתו לגלות שקרים. אבל האובססיה של ג'ון לגילוי האמת הופכת עד מהרה לקיבעון אלים ומאיים.
מ' ג' היילנד נולדה באנגליה להורים אירים, למדה באוסטרליה, והיום מתגוררת ועובדת בלונדון. על הרומן הראשון שלה זכתה בפרס הסופר האוסטרלי הצעיר הטוב ביותר. "קחי אותי אלַי" היה מועמד לפרס בוקר 2006 ולפרס אורנג' 2007. זכויות התרגום נמכרו ל-20 מדינות עד כה.
"כתיבה משובחת להפליא... ג'ון איגן הוא נער אמיץ ורב-תושייה, נבון ומודע לעצמו, ועם זאת משוטט על גבול הטירוף. סיפור מטלטל ומעורר אהדה השזור בהומור רב."
ג' מ' קוטזי
קחי אותי אלי/ מריה היילנד (זמורה ביתן)
ינואר עכשיו, יום ראשון חשוך בחורף, ואני יושב עם אמא ואבא שלי סביב שולחן המטבח. אבא יושב עם הגב לשולחן. כפות הרגליים שלו לחוצות לקיר, והוא מחזיק ספר. אמא יושבת מימיני, והספר שלה מונח על השולחן. אני יושב קרוב אליה, והכיסא שלי, שפונה לחלון, קרוב לחוֹם של הכיריים.
באמצע השולחן מונח קומקום עם תה חם, ולכל אחד מאיתנו יש כוס וצלחת. על הצלחות מונחים כריכי נקניק — חזיר והודו — ואם נרצה לאכול ולשתות עוד, אז לא חסר. המזווה מלא.
מדי פעם אנחנו מפסיקים לקרוא ומדברים. האווירה נעימה, כאילו אנחנו איש אחד שקורא ספר — לא שלושה אנשים נפרדים ובודדים.
ימים כאלה הם ימים מושלמים.
דרך החלון הקטן והמרובע אני רואה את הכביש הצר שמוביל לעיר גוֹרִי, ומאחורי הכביש, שדה של שלג. מאחורי שדה השלג, אם כי כרגע אני לא יכול לראות אותו, יש עץ שלידו אני עובר מדי בוקר, ושלושה קילומטרים משם נמצא בית הספר הממלכתי של גורי, שאליו אחזור בסוף חופשת חג המולד.
בפינת הכביש, משמאל לשער הראשי, יש עמוד ועליו שלט שמצביע לכיוון דבלין, ומתחתיו שלט נוסף, קטן יותר, שמצביע לבית הקברות. ביומיים הבאים נהיה יחד, שלושתנו, וזה מה שאני רוצה. אני לא רוצה משהו אחר.
כשאני רואה שאמא מתקרבת לעמוד האחרון בספר, אני מרים חבילת קלפים ומקרב אותה למרפק שלה. עוד מעט היא תניח את הספר ותציע לי לשחק איתה. אני מסתכל על הפנים שלה ומחכה.
פתאום היא סוגרת את הספר וקמה.
"ג'ון," היא אומרת, "בוא איתי בבקשה." היא לוקחת אותי למסדרון, רחוק מאבא. היא מוציאה אותי מטווח הראייה שלו כאילו אני הזבל. "תשאיר את הספר ובוא איתי," היא אומרת.
אנחנו עומדים בתחתית המדרגות התלולות והצרות שמובילות לחדר שבו ישנים ההורים שלי — החדר היחיד בקומה העליונה — והיא נשענת על המעקה, זרועותיה שלובות על החזה, והעור של הידיים שלה קר ולבן כמו גיר.
"אני נראית שונה היום?" היא שואלת.
"לא, למה?"
"שוב אתה נועץ מבטים. נעצת בי מבטים."
"רק הסתכלתי," אני אומר.
היא עוזבת את המעקה ומניחה ידיים על הכתפיים שלי. הגובה שלה הוא 1.77 מטר, ולמרות שאני נמוך ממנה רק בארבעה סנטימטרים היא מתכופפת אלי באיום שגורם לי להנמיך את עצמי. הגוף שלה מתקמר והישבן שלה בולט החוצה.
"נעצת בי מבטים, ג'ון. אתה לא אמור לעשות את זה."
"למה אסור לי להסתכל עלייך?"
"כי אתה בן אחת־עשרה. אתה כבר לא תינוק."
היללות של החתולה שלנו מסיטות לי את המחשבות. קריטוֹן נעולה בארון מתחת למדרגות יחד עם הגורים החדשים שלה. אני רוצה ללכת אליה. אבל אמא לא מרפה.
"רק הסתכלתי," אני אומר.
אני רוצה להגיד שאין שום דבר תינוקי בלהסתכל על דברים, אבל הגוף שלי רועד מתחת לכובד של הזרועות שלה. אני רועד מכדי לדבר.
"למה?" היא שואלת. "למה אתה צריך לנעוץ בי מבטים ככה?"
היא מכאיבה לי בכתפיים והכובד שלה מפתיע. היא נראית קלה וקטנה יותר, ויפה יותר, כשהיא יושבת ליד השולחן או בקצה המיטה שלי ומדברת איתי, מצחיקה אותי. עכשיו אני כועס עליה: על זה שהיא גבוהה, על זה שהיא גדולה כל כך, כבדה כל כך, ועל זה שהיא עושה אותי גדול כל כך, הרבה יותר מדי גדול לגיל שלי.
"אני לא יודע למה. אני פשוט אוהב את זה," אני אומר.
"אולי הגיע הזמן שתיפטר מההרגל הזה."
"למה?"
"כי זה מלחיץ. אי אפשר להיות נינוחים כשאתה נועץ מבטים ככה."
"סליחה," אני אומר.
עכשיו היא מזדקפת ומשחררת אותי. אני מתכופף קדימה ומנשק אותה ליד הפה.
"בסדר," היא אומרת.
אני מנשק אותה שוב, אבל כשאני מנסה להקיף בידיים את הצוואר שלה כדי שתהיה קרובה אלי ושנוכל להתחבק, היא מתרחקת. "לא עכשיו," היא אומרת. "קר כאן."
היא מסתובבת, ואני חוזר בעקבותיה למטבח.
השיער הכהה והמתולתל של אבא פרוע, והפוני שלו מסתיר את העיניים. "סגור את הדלת," הוא אומר בלי להרים את העיניים מהספר.
"היא כבר סגורה," אני אומר.
"יופי," הוא אומר. "תשאיר אותה סגורה."
הוא מחייך לכיוון הספר שלו: "פְרֶנולוגיה והגולגולת העבריינית".
אבא לא עובד כבר שלוש שנים, מאז שאנחנו גרים כאן, בבית של אמא שלו. לפני שעברנו לגור כאן עם סבתא שלי הוא עבד כחשמלאי בוֶוקספורד, אבל שנא את העבודה שלו, וזה מה שהוא אמר כל ערב כשהגיע הביתה. עכשיו, במקום ללכת לעבודה, הוא קורא. הוא אומר שהוא מתכונן למבחני הכניסה לטריניטי קולג', ושלא אמורה להיות לו בעיה לעבור אותם, כי בשנה שעברה הוא ניגש למבחנים של מֶנסָה והצליח בגדול.
"תסתכלי החוצה," אני אומר לאמא. "השלג יורד באלכסון."
"אתה צודק," היא אומרת. "נכון זה נראה כמו קמח שעובר דרך מסננת?"
"קמח לא יורד דרך מסננת באלכסון," אני אומר.
הלשון שלה יוצאת כדי ללקק את זווית הפה ונותרת בחוץ. אני נשען קדימה ונוגע בה.
"הלשון שלך קרה," אני אומר.
אבא מסתכל עלינו, והשפתיים של אמא נצמדות זו לזו בכוח.
"אני כמו לטאה," היא אומרת.
היא מחייכת אלי, ואני מחזיר לה חיוך.
"זוג מוזר," אומר אבא.
קריטון שקטה עכשיו. היא בטח נהנית לשמוע אותנו מדברים ולדעת שאנחנו בסביבה.
אני חוזר ל"ספר השיאים של גינס", הספר האהוב עלי. יש לי את כל המהדורות שלו מלבד 1959, והוא אחת ממתנות חג המולד שלי כל שנה.
במהדורה החדשה של 1972 נשארו לי רק עוד כמה עמודים, וכבר כמעט גמרתי לקרוא את הפרק על המין האנושי בפעם הרביעית. ב"ספר השיאים של גינס" יש המון פלאים, כמו הכומר הסיני שהוא האדם בעל הציפורניים הארוכות ביותר. לקח לו עשרים ושבע שנים לגדל ציפורניים באורך חמישים ושישה סנטימטרים, ובתמונה הן שחורות ומפותלות, כמו קרניים של איל.
אבל הכי מדהימים הם אמני הבריחה ואנשים כמו בְּלוֹנדין, שחצה את מפלי הניאגרה בהליכה על חבל, ויוֹהן הוּרלינגר מאוסטריה, שהלך על הידיים בלבד במשך יותר מחמישים יום. הוא הלך 1,400 קילומטר על הידיים.
יום אחד אני אכנס ל"ספר השיאים של גינס" ואצטרף לכל האנשים שלא רוצים שישכחו אותם או יתעלמו מהם. אני אשבור איזשהו שיא חשוב או אעשה משהו יוצא דופן. אני לא מבין מה הטעם לחיות אם אני לא יכול לעשות משהו טוב יותר מכולם או משהו שאף אחד אחר לא יכול לעשות.
אני מקפל את התמונה של האישה הכי נמוכה בעולם עד שהיא עומדת מול האיש הכי גבוה. קראו לו רוברט פֶּרשינג ואדלוֹ, והגובה שלו היה 2.72 מטר. בגיל אחת־עשרה הוא כבר היה בגובה שני מטר.
תמיד תהיתי אם הקול שלו התחיל להתחלף מוקדם, כמו אצלי. תהיתי אם גם אני אהפוך לענק. הדברים האלה עדיין מדאיגים אותי אבל פחות, כי החלטתי שלא אכנס ל"ספר השיאים של גינס" בזכות מוזרות כלשהי. אני אכנס לשם מסיבה הרבה יותר טובה.
האישה הנמוכה ביותר היתה פולין מסטרס, והגובה שלה היה 59 סנטימטר. כשאני מקפל את התמונה שלה ככה שתעמוד מול האיש הכי גבוה בעולם, היא נראית כמו משהו שנפל מהכיס שלו, ובכלל לא כמו בן אדם: בני אדם לא עומדים ליד מישהו ובקושי מגיעים לברכיים שלו.
"תראי," אני אומר לאמא. "הגמדה הזאת נראית כמו אבירז."
אני כבר יודע מה היא תגיד.
"אביזר," היא אומרת.
"אל תקפל את הספר שלך," אומר אבא.
"בסדר," אני אומר.
"ובקושי נגעת בכריך שלך," הוא אומר.
"אני לא רוצה לגעת בו," אני אומר.
אמא נותנת לי מכה על היד. "השארת חצי כריך רק כדי שתוכל לומר את זה?"
"לא."
"אז תאכל אותו."
אבל הלחם לא טרי, וכבר שש בערב — השעה של ארוחת הערב. אמא קמה ומביטה החוצה מהחלון. השלג נפסק. היא מנגבת את הידיים שלה בסוודר ומניחה קומקום עם מים על הכיריים. היא פותחת את המקרר ומוציאה חבילה.
"רוצה את זה?" היא שואלת את אבא.
הוא מגרד את הסנטר ולא עונה. הוא גילח את הזקן שלו אתמול, והגילוח חשף גומה בסנטר שלו — סדק אנכי כהה בבשר. הוא שיפשף אותו כל היום, כאילו ככה הוא ישטח את הקמט.
"מייקל, אתה רוצה את זה לארוחת ערב או לא?"
הוא מביט בחבילה. "לא," הוא אומר. "אני מעדיף דגים מעושנים."
"אין לנו," אומרת אמא. "אין לנו דגים מעושנים."
אמא שונאת לבשל.
"אז אני אוכַל את הדג־בשקית הזה," הוא אומר.
"אז זה מה שתאכל," היא אומרת.
הם מחייכים זה אל זה, וזה חיוך שונה מהחיוך שהם מחייכים אלי. מה שאבא מכנה דג־בשקית זה מנה שמבושלת במים רותחים: חתיכת דג מרובעת בשקית ניילון שקופה מלאה ברוטב לבן.
"אני יכול להחזיק את זה?" אני שואל.
"אם אתה מאוד רוצה," אומרת אמא.
אני לוקח ממנה את השקית ומועך את הניילון. הוא רך, כמו לֶבֶד רטוב. "ההרגשה הזאת מזכירה לי את דג הזהב שזכיתי בו במחנה בּאטְלִינז," אני אומר.
"בוא אלי," אומר אבא. והוא מחבק אותי, אבל הזרועות שלו לוחצות חזק על הצוואר שלי, והאחיזה שלו הדוקה מדי.
"תפסיק לחבק לי את הצוואר," אני אומר. "זה כואב."
"תן לי את השקית עם הדג," הוא אומר.
אני נותן לו את הדג־בשקית והוא ממשש אותו."אני נאלץ לחלוק עליך," הוא אומר. "ההרגשה היא של שקית מלאה נזלת, לא דג זהב."
אבא צוחק, ואני צוחק, למרות שלא מוצא חן בעיני שהוא משווה את הארוחה שלי לנזלת.
אמא מחרימה את הדג ומניחה אותו בסיר עם מים. אני מסתכל על אבא.
"אבא, אתה יכול לספר לי סיפור?"
"איזה מין סיפור?"
"לא חשוב."
אבא משתעל ומזדקף בכיסא שלו לפני שהוא מתחיל. "מאה אחוז. זה הסיפור של טנטלוס, שנשפט על ידי האלים ונידון לעמוד במים עד גובה מותניו. בחורף היו המים קרים, ובקיץ חמים מדי. כשטנטלוס נהיה צמא ופיו היה יבש נורא, הוא היה מתכופף אל המים לשתות, אבל המים התאדו, וכשנהיה רעב והושיט יד לענפים, שהתכופפו מכובד הפרי העסיסי, הענפים היו מתרוממים, וכך נותרו המזון והמים מחוץ להישג ידו. וכל זה קרה לטנטלוס..."
"במשך כמה ימים," אומרת אמא, "כעונש על כך שלא שטף ידיים לפני האוכל, ובסופו של דבר הוא אכל ארוחה של עוף צלוי וגלידת שוקולד ומאז לא היה רעב או צמא לעולם."
הוא מחייך ואומר, "שטוף את הידיים."
כשאני שוטף ידיים אני מדמיין את טנטלוס מלקק את השפתיים כשהוא מתכופף למים. בדרך חזרה למטבח אני ניגש לארון הספרים הגדול בסלון, שבו אבא מחזיק את ספרי הלימוד והעיון שלו. אני מסתכל באנציקלופדיה עד שאני מוצא את העמודים שאני צריך. הנה סיזיפוס עם סימן קריאה אדום ליד השם שלו. הוספתי את סימן הקריאה הזה לפני שנה. אני חוזר למטבח.
"טנטלוס נורא דומה לסיזיפוס," אני אומר. "אפשר לומר ששניהם סובלים בצורה דומה."
אבא צוחק. "נזכרת בזה בזמן שישבת בשירותים?"
"לא הייתי בשירותים. רק שטפתי ידיים, ואז נזכרתי."
אני מסתכל טוב טוב על הפנים שלו. הוא לא צוחק עלי, אז אני מצטרף אליו.
"כן," אני אומר. "אני יכול ממש לדמיין את סיזיפוס דוחף את הסלע שלו במעלה ההר, והסלע מתגלגל ועובר אותו וממשיך למטה. אני יכול לראות אותו עומד שם, מסתכל על הסלע שמתגלגל למטה, והוא כולו עצוב ושותק, ואז הוא מגלגל את הסלע למעלה והסלע מתגלגל למטה, למקום שממנו הגיע, כל פעם מחדש. אני חושב שהוא מרגיש כמו טנטלוס."
"מתאמץ לדחוף את הגוש הגדול והחום לאן שהוא רוצה שהוא יגיע," אומר אבא וצוחק עד שהעיניים שלו דומעות.
עכשיו גם אמא צוחקת. "אלוהים," היא אומרת, "שמישהו יביא לאיש המסכן הזה כוס מים."
אני קם מיד להביא לו כוס מים, וכשאני מתיישב אמא מנשקת אותי על האף ומודה לי. "נחמד שאתה איתנו," היא אומרת. "נראה לי שנשאיר אותך."
"יופי," אני אומר.
כשאבא גומר לשתות, אני רואה שהכפתורים בחולצה שלו לא מכופתרים נכון. הוא עושה את זה בכוונה, ולפעמים זה סימן למצב רוח טוב. אני נשען קדימה ושולח יד לכפתור העליון.
"אני יכול לסדר לך את הכפתורים?" אני שואל.
"לא, לא!" הוא צוחק. "אתה תהרוס את המראה המרושל והמרגיע שלי."
הוא במצב רוח טוב לכִפתור־מחדש, אז אני מקיף את השולחן ומושיט יד לכפתור השני. הוא צועק וצוחק.
"רד ממני, פרצוף־דג, רד ממני!"
"רק עוד ארבעה כפתורים," אני צועק בחזרה.
אני מצליח לפתוח עוד כפתור אחד, ואז הוא קם וניגש לחלון. הוא עומד ומביט החוצה, ופתאום המבט שלו רציני: נגמרו המשחקים.
"אלוהים. חשבתי לרגע שהיא חזרה מוקדם."
"והיא חזרה?" אני שואל.
הוא מדבר על סבתא שלי, אמא שלו, שתחזור מהמֵרוצים ביום שלישי. נותרו לי רק יומיים לבד איתם.
"לא," הוא אומר. "אזעקת שווא."
אנחנו מתיישבים, והוא ממשיך לקרוא.
אני עומד מול השידה כדי שאוכל להסתכל בתמונה בשחור־לבן שצולמה ביום הנישואים שלהם ב־1960. אבא נראה אז, בגיל עשרים ושבע, אפילו יותר טוב מעכשיו, כי השיער שלו היה ארוך יותר. אמא היתה בת עשרים ושש. היא נשארה יפהפייה בדיוק כמו שהיתה.
כמעט כל התושבים בווקספורד ידעו על החיזורים של ההורים שלי, ואיך שניהם הפרו הסכמי אירוסים כדי להיות זה עם זה. שמעתי שכל מי שראה אותם ברחוב היה עוצר ונועץ מבט: הם נראו כמו כוכבי קולנוע.
הם נראים מאושרים בתמונה, אבא מאחורי אמא, גבוה ממנה בעשרה סנטימטרים וגורם לה להיראות קטנה. אני אוהב לראות איך שהם חותכים את העוגה יחד, כף היד של אמא על זאת של אבא, שניהם מחזיקים את הידית הלבנה של הסכין הארוך.
אני לא ילד יפה, גבוה ורזה מדי, והאף שלי כבר עכשיו גדול מדי לפרצוף שלי. להורים שלי בטח קשה להסתכל עלי ולשאול את עצמם אם יש סיכוי שפעם איראה טוב כמוהם.
אני חוזר ל"ספר השיאים" וקורא בעמוד 140 שאירי בשם טים הייס השיג שיא בקבורה בחיים כששהה בארון מתים בגודל "תקני" במשך 240 שעות, 18 דקות ו־50 שניות. הוא יצא לנשום אוויר ב־2 בספטמבר 1970. מפתיע אותי שלא שמעתי עליו. אולי אוכל לפגוש אותו מתישהו.
כבר כמעט שבע בערב ומתחיל לשעמם לי. אני שם כף רגל אחת על זאת של אמא, והיא מושכת את זאת שלה ומניחה אותה על שלי. אנחנו ממשיכים בזה עד שאבא מסתכל עלינו ומנענע את הראש. אני לא נותן לו לראות ששמתי לב, אבל נענוע הראש האיטי הזה עוצר את אמא מיד, והיא נעמדת ומביטה בשעון שלה.
"עדיף שכבר תגמור עם זה," היא אומרת לאבא. היא מדברת על הגורים של קריטון, שצריך להרוג אותם לפני שסבתא חוזרת.
"עוד רגע," הוא אומר.
"תעשה את זה בבקשה לפני שמישהו יתחיל לתת להם שמות," אומרת אמא. "וג'ון, אתה נשאר כאן איתי."
"לא אכפת לי," אני אומר. "הפעם אני רוצה לעזור."
"גם לי לא אכפת," היא אומרת. היא מסתכלת על אבא עכשיו. "פשוט תיפטר מהדברים האלה לפני שאמא שלך חוזרת, אחרת לא נצא מזה."
אבא קרא לחתולה שלנו קריטון על שם החבר הכי טוב של סוקרטס, שבכה הכי הרבה כשסוקרטס עמד למות. אני אוהב את הפרצוף השחור־לבן של קריטון ואת הגרביים הלבנים הארוכים שלה.
אמא מסמנת עם הראש לאבא, והוא קם. "קדימה," הוא אומר. "בואו נראה לְמה הילד מסוגל."
אני הולך אחריו לארון שמתחת למדרגות. הוא נדחק לתוך האפלולית השחורה בין היעה לשואב האבק. הוא אומר לי להדליק את האור ואז מושך שישה גורים בזנב ומנתק אותם מהפטמות של קריטון. הוא מכניס אותם לכיס שנוצר כשהכניס את החולצה שלו למכנסיים.
"אל תדאגי," אני אומר לקריטון. "אנחנו לוקחים אותם לטיול."
"אתה בטוח שאתה בנוי לזה?" שואל אבא.
"כן," אני אומר.
"אז לך וקח את השק מדלי הפחמים ותביא אותו לחדר האמבטיה. ניפגש שם."
הוא אומר את זה כאילו אנחנו הולכים לאיזה מקום רחוק, אבל הבית של סבתא הוא מקום קטן, ואף אחד לא יכול ללכת בו לאיבוד: כשנכנסים מהדלת הראשית מגיעים למסדרון, ואם פונים ימינה מגיעים למטבח. ומהמטבח אפשר לחזור למסדרון, או להמשיך לסלון. לסלון יש שתי דלתות ואפשר לצאת ממנו בחזרה למסדרון ולהגיע לדלת חדר האמבטיה, ואחרי עוד כמה צעדים רואים את דלת החדר שלי, ובקצה הבית נמצא החדר של סבתא. ובסוף המסדרון נמצאת הדלת האחורית, שמובילה לגינה הקטנה. ההרפתקה היחידה היא לעלות במדרגות העץ הצרות לחדר של ההורים שלי.
אני מניח את השק ליד הרגליים של אבא.
"יופי. זרוק אותם פנימה."
אני לוקח את הגורים — כולם שחורים־לבנים כמו קריטון — מתוך הכיס שבחולצה של אבא ומכניס אותם לשק בזמן שהוא ממלא את האמבטיה במים חמים. האדים גורמים לפרצוף שלי להזיע.
"הם לא זזים הרבה," אני אומר. "בטח נעים להם בשק."
"אל תהיה רכרוכי," הוא אומר. "תביא לי את הכיסא הזה שאוכל לשבת, ולעצמך תביא את השרפרף."
הוא מקרב את הכיסא שלו לאמבטיה, ואני יושב על השרפרף ליד הברזים למקרה שהוא יצטרך עוד מים. הוא מכניס את השק לתוך המים הרותחים. השק צף לרגע, ואז שוקע לקרקעית. הגורים מתנועעים בתוכו, והשק מתנועע יחד איתם.
"כמה זמן זה לוקח בדרך כלל?" אני שואל.
אבא מושך בכתפיים. "תלוי."
אנחנו לא מדברים. הרגל שלו קופצת למעלה ולמטה, ובועות אוויר עולות אל פני המים. אני מרגיש לא יציב על השרפרף ואין לי במה להחזיק. אני הולך ליפול ואני רוצה לרדת, אבל אני לא אומר את זה.
"אלוהים, אבא," אני אומר. "הם זזים המון. אולי היינו צריכים לתת להם זריקה או משהו."
הוא לא עונה. הוא מביט במים ולועס את הצד הפנימי של השפה שלו. הראשים של הגורים נאבקים בבד הכהה של השק.
עכשיו כבר יש פחות בועות.
"זה לוקח המון זמן," אני אומר.
הוא מסתובב אלי. "אתה בנוי לזה או לא? אם לא, אז לך לעזור לאמא שלך במטבח."
אמא לא במטבח; היא בחדר הסמוך, החדר שלי. אני שומע אותה שרה.
"אני בנוי לזה," אני אומר.
יש דברים שאבא שלי אומר כששנינו לבד שמעוררים בי תחושה שהיא ערבוב של התלהבות ובחילה.
"איזה חרא," הוא אומר. "המים כנראה לא רותחים מספיק."
הוא קם מהכיסא שלו ומוציא את השק מהמים. אני יורד מהשרפרף ומסתכל עליו כשהוא מנסה לפתוח את הקשר בשק. הגורים עדיין זזים.
"מהר," אני אומר. "תשחרר אותם."
הקשר חזק, אבל בסופו של דבר השק נפתח. אבא אדום בצוואר ובפנים. הוא שופך ארבעה מהגורים על הרצפה, והם מתפתלים ומטפסים זה על זה. הצלעות הקטנות שלהם מתרוממות ויורדות מתחת לחוטים דקים של פרווה רטובה וכהה. אם הם לא היו מייללים הם בכלל לא היו נראים כמו חתולים.
"ידעתי שתשחרר אותם," אני אומר, "ידעתי שלא תוכל להרוג אותם."
אבא מסתובב אלי, תופס גור ביד שלו, מסובב אותו מעל הכתף שלו ומרסק את הראש שלו על שפת האמבטיה. הקול של הגולגולת הנסדקת חד וחזק; כמו סרגל שנשבר לשניים.
"ממזר טיפש ורכרוכי שכמוך," הוא אומר.
הוא מחזיק את החתול המרוסק בזנב, מעל האמבטיה. אני רוצה שהוא יחיה ומקווה שזה עוד יקרה, אבל מהגולגולת ומהאוזניים שלו יורד דם, והוא לא זז. אני מבין שהוא מת.
אין הרבה דם, אבל מספיק כדי לנזול לתוך האמבטיה, מספיק כדי להפוך את פני המים לוורודים. הדם שוקע, ואז נעלם. אני לא מסתכל על אבא, ואז, בלי אזהרה, הוא מרים מהרצפה עוד גור רטוב ומרסק את הראש שלו על דופן האמבטיה. בחיים לא ראיתי את הפרצוף שלו אדום כל כך, וכשהוא שולח יד לגור הבא, היד שלו רועדת.
"תפסיק!" אני אומר. "בבקשה תפסיק."
הוא משפיל את העיניים. החתולים שנשארו בשק הפסיקו לזוז.
"זה רק הטבע," הוא אומר, והחזה שלו עולה ויורד. "אתה חייב להבין שזה רק הטבע."
אני מסתכל עליו. "אתה לא עצוב?" אני שואל.
"למה שזה יעציב אותי?" הוא קם. "זה מה שהאיכרים חייבים לעשות כל יום כדי שיהיה לך מה לאכול."
אני מסתכל בו בזהירות, ומשהו קורה. אני יודע — אני בטוח — שהוא משקר. יש משהו בפרצוף שלו, הבזק חולף, חיוך מעושה, ואז המצח שלו מתקמט. יש גם משהו שקרי באופן שהוא אומר, "זה מה שהאיכרים חייבים לעשות כל יום" (משהו שהוא לא אמר מעולם). הוא משקר כשהוא אומר שהוא לא עצוב.
"אתה באמת לא עצוב?"
הוא נועץ בי מבט ואני מסתכל עליו בחזרה. העיניים החומות שלו נהיות שחורות.
"לא, אפילו לא טיפה. אפילו נשמה עדיין אין להם. הגיע הזמן שתתחשל."
"אבל מחצת להם את הראש. זה לא גורם לך לרחם עליהם?"
"ממש לא, אמרתי לך. אין כאן שום דבר עצוב. הם סתם תולעים עם פרווה."
"אתה אמיץ," אני אומר, וברגע שאני אומר את זה אני מרגיש בחילה.
אני מקיא, בלי אזהרה, על רצפת חדר האמבטיה, כמה סנטימטרים מהראש של אחד הגורים וסנטימטר מהרגל של אבא. כאילו יוצא ממני דלי של רעל צהוב. הוא שיקר לי, וזה מה שגרם לי בחילה. הוא זז אחורה וקורא לאמא. "הלן, בואי לעזור לנו לנקות."
אני מרחיק את הנעליים שלי משלולית הקיא הצהוב ומקיא שוב. אני מוריד את הפרצוף כדי שהוא לא יראה אותו.
"אלוהים," הוא אומר. "בחור רכרוכי ומסכן שכמוך."
אמא נכנסת עם מטלית ביד ומסתכלת על הרצפה, על הקיא שלי. "מייקל? מה קרה?"
"הוא חטף בחילה," אומר אבא.
אני מסתכל על הנעליים שלה. אלה הנעליים של אבא. היא לא אמורה לנעול את הנעליים שלו.
אני רוצה שהיא תגיד משהו, אבל היא מסתכלת על הקיא שלי ולא מדברת אלי. אני הולך אליה והיא עדיין לא אומרת כלום.
"כולם מתים," אני אומר ונדחק בין אמא לאבא ויוצא מהמקלחת.
אמא נכנסת לחדר שלי בתשע וחצי ומתיישבת על קצה המיטה. "ג'ון, בוא להגיד לילה טוב לאבא שלך."
"מה עם מופע הבובות?" אני שואל.
לפעמים, לפני שאני הולך לישון, אמא עושה לי מופע עם בובות אצבע. יש לנו ארגז תפוחים ריק מקרטון שמצוירים עליו וילונות ויש לו חורים בצד, שדרכם היא מכניסה את הידיים. הארגז הזה תמיד נמצא בחדר שלי, ליד המיטה, והבובות מאוחסנות בארון שלי.
"לא נראה לי. לא הערב, ג'ון."
היא קמה. "בוא. אתה צריך להגיד לילה טוב."
אבא יושב בכורסה שלו, מול האח. בדרך כלל כשאני בא לומר לו לילה טוב הוא מפשק את הרגליים או פותח אותן אם הן שלובות, ולמרות שאני גדול מדי אני יושב על הברך שלו, רק בשביל המשחק, והוא שואל אותי אם כבר סירקתי שיניים, אותה בדיחה כל ערב, ואנחנו צוחקים.
אבל כשהוא רואה אותי נכנס לסלון הוא משאיר את הרגליים שלו שלובות ומסתכל עלי כאילו בחיים לא ראה אותי עומד ליד הכורסה שלו. הוא מזיז את הפוני מהעיניים, והעורק של הרקה השמאלית שלו פועם יחד עם שעון האורלוגין; הוא נראה כמו כספית שפועמת בתוך עור של נקניקייה, לוהט ומכוער.
"לילה טוב, אבא," אני אומר.
"לילה טוב," הוא אומר.
"לילה טוב," אני אומר שוב, אבל הוא מעמיד פנים שהוא לא שמע.
אני חוזר למיטה וקורא קצת.
אמא נכנסת. "אתה בסדר?" היא שואלת.
"כן," אני אומר.
"תקרא קצת יותר הערב, אם מתחשק לך," היא אומרת.
היא לובשת פיג'מה של אבא, והשוליים מטאטאים את הרצפה.
"למה שום דבר לא היה כרגיל היום?" אני שואל.
"הכול היה כרגיל היום, ג'ון."
"אה," אני אומר. "את בטוחה?"
"כן, חמוד. אני בטוחה."
היא מתקרבת למיטה. אני מתיישב ונשען קדימה. במקום לנשק אותי היא נוגעת בצווארון של הפיג'מה שלי.
"חלומות פז," היא אומרת לקיר שמאחורי. אבל הקול שלה נעים, ואחרי שהיא יוצאת אני מרגיש שִׂמחה — עד שאני שם לב שמשהו תקוע לי בגרון, ושההרגשה הזאת רק מחמירה.
אני שומע את השלג הנמס מטפטף לתוך המרזב בחוץ ואני מפחד ממשהו, אבל אני לא יודע ממה. אני מנסה לחשוב מה זאת אומרת שאתה בטוח שמישהו שיקר. מחר אבדוק ב"ספר השיאים של גינס" אם יש שם סעיף של גילוי שקרים.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום חמישי 15 מאי 2008
ננעל פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים
הערב ננעל פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים. במהלך השבוע האחרון בו התקיים פסטיבל הסופרים הבינ"ל בירושלים, נהרו אליו אנשים רבים מירושלים ומחוצה לה.
באוהל המרכזי בכניסה לפסטיבל התקיימו מדי שעה שיחות מרתקות בין סופרים מקומיים וסופרים זרים, ביניהן שיחות בין הסופרים עמוס עוז וניקול קראוס, דויד גרוסמן ולידיה ז'ורז', ג'ונתן ספרן פויר נתן אנגלנדר ואתגר קרת ועוד רבים וטובים, אשר ריתקו את הקהל הרב שהאזין בעניין לדבריהם.
לשיחות הפופולריות ביותר, כדוגמת אלה שהוזכרו לעיל, הכרטיסים אזלו עוד בטרם נפתח הפסטיבל.
אך אל דאגה, נשתדל להעביר לכם תמצית משתי השיחות בהן נכחה עורכת הבלוג וכותבת שורות אלה.
בשיחה הראשונה בה נכחתי שוחחו עמוס עוז וניקול קראוס. השיחה התנהלה בנעימות רבה וקראוס הפגינה בקיאות ועניין רב בספריו של עוז. כפי שהודתה במספר ראיונות שהעניקה לעיתונות המקומית היא מעריצה גדולה את כתיבתו של עוז וזו של דויד גרוסמן. הספרים אותם ציינה במיוחד הם "עיין ערך: אהבה" של גרוסמן ו"אותו הים" של עוז, אותו הגדירה "חדשני במבנהו". ניקול שוחחה על ספרה השני, "תולדות האהבה" (מחברות לספרות) שזכה להצלחה גדולה מאוד בקרב הקוראים הישראליים. היא סיפרה כי דמותה של הילדה אלמה נולדה כאשר ניסתה למצוא נקודת איזון נגדית, המקבילה ל"קונטרה פונקט" המוזיקלית, לדמותו של הזקן ליאו גורסקי. היא סיפרה כי סופו של הספר, בו מופיעים לסירוגין קולותיהן של הדמויות השונות נכתב כך משום שהיא הרגישה שאינה יכולה לבחור בקול שיסיים את הסיפור ("הרגשתי שזה לא הוגן לתת את הזכות הזו רק לדמות אחת").
עמוס עוז התייחס לכתיבה במספר קולות כשדיבר על ספרו "קופסא שחורה" ואמר שגם הוא הזדהה עם כל אחד מהקולות כאשר כתב את דמויות הספר ולא העדיף אף אחת על פני רעותה.
מספר רגעים קומיים נרשמו במהלך השיחה, כך לדוגמא כאשר שאל עוז את קראוס על החיים במחיצת סופר היא התלוצצה כשהשיבה "סלמאן רושדי" עמוס עוז התבדח בחזרה והשיב "אני לא מדבר על הפנטזיות שלך, ניקול".
לבסוף השיבה קראוס שהיא ובעלה, הסופר ג'ונתן ספרן פויר, חיים חיים רגילים, ככל האנשים אולם היא הודתה כי דוקא היותו סופר מקלה לפעמים ברגעים של מחסום כתיבה, כאשר הוא יכול לעודד אותה מתוך ניסיונו.
בתום השיחה השתרכו תורים ארוכים של קוראים אשר ביקשו לקבל הקדשה אישית משני הסופרים הנערצים. עוז פרש לאחר זמן מה ואילו קראוס נותרה לשבת עוד זמן רב והעניקה חתימות והקדשות בסבלנות ובנחמדות אין קץ. אין ספק, כי למרות שגם היא וגם בן זוגה מסרבים לראות בעצמם "סלבריטאים", הם זכו לקבלת פנים כה מתעניינת ואוהדת, הן מצד התקשורת והן מצד הקהל שנכח בפסטיבל, עד כי קשה היה שלא לחשוב עליהם כעל "סלבריטאים" ולו בהקשר המקומי.
בשעות הערב, התמלא שוב האוהל המרכזי עד אפס מקום, לקראת המפגש בין הסופרים האמריקאיים ג'ונתן ספרן פויר ("הכל מואר", "קרוב להפליא ורועש להחריד", כנרת זמורה ביתן) ונתן אנגלנדר ("גלגול בפארק אווניו", עם עובד ו"המשרד למקרים מיוחדים" כתר ומטר) כאשר את המפגש מנחה אחד הסופרים האהודים ביותר בישראל כיום אתגר קרת ("געגועי לקיסינג'ר", "צנורות" ועוד - זמורה ביתן).
המפגש היה רווי הומור ורגעים משעשעים כפי שניתן לצפות ממנחהו. בפתיחת המפגש הקריאו שני הסופרים האמריקאיים מספריהם האחרונים: ספרן פויר קרא את הפתיחה לספרו "קרוב להפליא ורועש להחריד" ואילו אנגלנדר הפתיע כשבחר לקרוא בעברית מתוך "המשרד למקרים מיוחדים" והצחיק את הקהל כאשר סיפר שבכל מקום בעולם שואלים אותו מהיכן שאב את הרעיון ליצירתו של משרד כה משונה ורק בישראל הגיבו בהזדהות "אה, זהו משרד הפנים!". בהמשך הערב הוא גם תיבל את דבריו בעברית מדוברת כגון הביטוי "דיבור דוגרי".
בשיחה ביניהם שוחחו הסופרים על משמעות הזהות היהודית אצל סופרים אמריקאיים ואצל סופרים ישראליים. אגב השיחה, ציין ספרן פויר כי אחד הספרים האהובים עליו הוא "מבצע שיילוק" מאת הסופר היהודי-אמריקאי פיליפ רות' (זמורה ביתן) ובו מבקשת דמות בספרו להחזיר את היהודים לחיות בגולה. הוא אמר שאין הוא חושב על יהדותו ועל פחדים מתופעות כגון האנטישמיות וכי למעשה החשש היחידי שהוא מרגיש בהקשר של יהדותו הוא כאשר הוא חושב על מדינת ישראל - על הסכנות המאיימות עליה ועל עתידה.
קרת שאל את ספרן פויר האם ספרו העוסק בהשפעות ה-11/9 ומזכיר גם את הפצצת דרזדן בסוף מלחמת העולם השנייה הושפע במידת מה מספרו של קורט וונגוט "בית מטבחיים חמש" (זמורה ביתן).
ספרן פויר השיב כי קורט וונגוט הוא "בסדר". אבל אין מבחינתו השפעה או התכתבות בין הספרים. הוא ציין כי שמע בעבר את הטענה הזו אבל זה רק מפני ששני הספרים מתייחסים לדרזדן. מבחינתו של ספרן פויר השפעה גדולה יותר על כתיבתו היתה לשיחות השולחן המשפחתיות בהן נכח כנער. אנגלנדר הוסיף בחיוך כי הוא אינו מסוגל לומר על סופר אחר שהוא "בסדר" כפי שאמר ספרן פויר וכי קרוב לודאי שלו היו שואלים אותו לדעתו על סופר כזה הוא אחר, הוא היה אומר שהוא "נחמד", גם אם לא היה אוהב את כתיבתו.
בהתייחס לייחוד של הסופר מאנשים שאינם סופרים אמר ספרן פויר כי לדעתו לכל אחד מהנוכחים בקהל יש חומרים שמהם ניתן ליצור עשרה רומנים לפחות, אבל מה שמייחד את הסופר היא היכולת לקחת חומרים אלה, לסנן, לאגור אותם (מעין סוג של לכידתם ברשת פנימית המצויה בנפשו של הסופר) ואח"כ לתרגם אותם לספר.
גם בתום מפגש זה נרשמו תורים ארוכים של קוראים אשר המתינו בסבלנות לחתימתם של הסופרים והאוירה סביב היתה אכן של פסטיבל וחגיגה לאוהבי הספרים ולמחבריהם.
רשמים נוספים מהמפגשים תוכלו למצוא בכתבתה של שירי לב-ארי, כתבת מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ"
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 1 | TrackBack (0)
ספרים חדשים בהוצאה
אלברט שפאר מאת יואכים פסט (מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב)
אלברט שפאר הוא תעלומה גדולה. האדריכל המובטל, הבינוני, של שנת 1933, עת היטלר עלה לשלטון, היה תוך זמן קצר למתכנן הבניינים החשוב ביותר של הרייך השלישי, להוגה התוכנית הגרנדיוזית שנועדה להפוך את ברלין ל"גרמאניה, בירת העולם", ולבמאי ותפאורן מפגני העוצמה של המפלגה הנאצית שנערכו בנירנברג. בשנת 1942 מינה אותו היטלר לשר החימוש והוא הכפיל פי ארבעה את ייצור כלי הנשק והתחמושת – הישג מדהים שאִפשר לצבא הגרמני להחזיק מעמד בשדות הקרב והאריך את משך המלחמה.
חייו של שפאר היו מלאי סתירות. אף שהיה החבר היחיד בעילית הנאצית שהיטלר פיתח כלפיו יחס אישי וראה בו יותר מאשר רק איש מנגנון (היו שכינו אותו גם "אהבתו הלא-ממומשת של היטלר"), הוא נשאר תמיד מחוץ לחוג המקורבים הפנימי של הפיהרר. בעיני עצמו הוא היה אמן, העומד מעל מאבקי הכוח הגסים בין הבריונים שסובבוהו, אבל השאפתנות הענקית עיוורה את עיניו מראות את הפשעים הנוראים נגד האנושות ואת הרס אירופה שחוללה ארצו. לאחר שנחסך ממנו עונש המוות במשפטי נירנברג הוא שקד על טיהור שמו בציבור, עד כי בעבור רבים הוא נעשה סמל לגרמניה האחרת.
יואכים פסט, היסטוריון בעל שם עולמי בתולדות הרייך השלישי ועורך זיכרונותיו האישיים של אלברט שפאר, בוחן בספר זה את חייו ואת עבודתו של שפאר, שבו הוא רואה מייצג העם הגרמני. ביוגרפיה מבריקה וחדה זו הינה תרומה נכבדה ביותר לסיפורה של גרמניה הנאצית.
"הסיפור המשכנע והמסוגנן ביותר של תופעת שפאר עד היום." The Mail on Sunday
"ספר הכתוב בצורה מבריקה. הסופר... מחייה מחדש דמות היסטורית חשובה על כל שקריה וסתירותיה" Der Spiegel
אשת חיל מאת ליהיא לפיד
"והקשבתי לשקט. אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי, ושהיו צריכים ממני, וצריכים אותי, ושכל כך התאמצתי להיות בסדר, להיות טובה, אישה טובה, אישה שדואגת לכולם, שקודם כל דואגת לאחרים, כמו שחינכו אותי שאני צריכה להיות. לא לחשוב על עצמי. לא לדאוג לעצמי, אלא לדאוג קודם כל לכל האחרים. לדאוג לילדים שלי, לבעל שלי, להורים שלי, לחברות שלי, לעבודה שלי, לזה שיהיה מסודר, ושיהיה אוכל. וכמו כל אישה טובה אכלתי את מה שנשאר. כי אישה טובה מקריבה את עצמה למען זה שיהיה לכולם טוב. כי אישה טובה לא אומרת עכשיו אני, עכשיו תורי".
אשת חיל מתמודד ברגישות ובכנות כובשת עם המורכבות העצומה והמבלבלת של התפקיד החשוב ביותר בחייה של כל אישה. האמהות. אחד לאחד מפרקת ליהיא לפיד את השקרים המוסכמים ואת האמיתות המקובלות האופפים כמסך עשן את התא המשפחתי המודרני.
מבעד למכתביהן של עשרות נשים, ודרך סיפור חייה שלה, נחשפת המערבולת המסחררת של הקרבות היום יומיים, מאבקי השגרה, להיות אם ואישה, מאהבת ונאהבת, להוות חיק ומקלט ולחפש רגע של שקט עם עצמך בין הרגעים המתישים, והניצחונות הקטנים, במלחמה על הבית.
אשת חיל הוא ספרה השני של ליהיא לפיד.
ספרה הראשון, סודות ששמרתי בבטן, היה לרב מכר.
אוליביה מקימה תזמורת כתב ואייר איאן פלקונר (מאגלית: יעל מולצ'דסקי)
את אוליביה, גיבורת ספריו של המאייר הניו יורקי איאן פלקונר, אין צורך להציג. דמותה הכובשת הטביעה את חותמה על ספרות הילדים, וספרי הסדרה זכו במיליוני קוראים ובפרסים ספרותיים רבים ובהם 'פרס קלדקוט' היוקרתי.
לאוליביה יש תמיד רעיונות חדשים והפעם היא מחליטה להקים תזמורת. היא קוראת לכל בני המשפחה להצטרף, אבל משום מה הם לא ממהרים להיענות לאתגר. אוליביה כמובן לא מתייאשת. "טוב," היא אומרת, "אני אהיה התזמורת".
"גאוני, עדין, ציני, מתוק, דקיק ענוג, מושלם...מדובר בעונג ששמור למפגשים עם יצירות מופת" מרים קוץ, ידיעות אחרונות
"איורים נהדרים, רגישות מינימליסטית עילאית והומור עדין" יעל דר, מוסף ספרים, הארץ
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
סימנטוב מוכר ספרים
אסף אשרי מתראיין לשבתאי קור מ-NRG ומספר על ספרו החדש "סימנטוב" (זמורה ביתן) ומספר על ספרו המתאר סידרת חטיפות המתרחשת בתקופת ספירת העומר, כלומר בימים אלה ממש (היזהרו!) וכן כיצד ניסיונו כמוכר בחנות ספרים עוזר היום בשיווק הספר לקהל הקוראים.
ימים ספורים לפני ליל הסדר, בשעות הערב העמוסות, נכנס בחור צעיר לחנות הספרים בה אני עובד. עמדתי בקופה ומולי שלושה לקוחות. הצעיר המתין בסבלנות וכשהגיע תורו הבחנתי שידיו ריקות. אסף אשרי סימנטוב.
"איך אפשר לעזור?", שאלתי. הוא ביקש את הספר "סימנטוב". אחריו עמדו בתור זוג לקוחות נוסף וביקשתי מאחת העובדות למצוא עבורו את הספר. "אני אסף אשרי", הוא הציג את עצמו, "ורציתי לדבר איתכם על הספר".
לעובדים בחנות ספרים בערבי חג אין סבלנות להרצאות ארוכות. הם שמעו כבר לא מעט סופרים המספרים על ספריהם וכשנשאלו לטעמם הם השמיצו לא פעם ספרים בפני סופריהם.
העובדים התפנו לעזור ללקוחות ונותרנו הסופר ואני. אשרי המשיך ואמר "הספר מספר על סידרת חטיפות המתקיימות בזמן ספירת העומר, הוא נפתח בליל הסדר, כך שהוא מתאים לפסח, ואפשר להמליץ עליו כספר המתאים למתנת חג".
כשלקוח ניגש לקופה אשרי הציע שיעזור לו ופנה למצוא עבורו את הספר. אשרי פנה למדפים ומצא את הספר ביעילות.
החנות התמלאה בלקוחות. חשבתי על אשרי והתכוונתי לפנות לו זמן, אלא שהוא מצא עצמו בן בית, תפקד כעובד מן המניין, המליץ ללקוחות על ספרים, בהם ספרו שלו, והשאיר אותי ואת העובדים האחרים משתאים ומתפעלים.
בין השאר סיפר אשרי שגיבורת ספרו היא מזי סימנטוב, ידעונית ומפקדת יחידת ידעוניות. סימנטוב מוזעקת לפתור תעלומה שבה סידרת חטיפות מסעירה את משטרת ישראל וגורמת לתחושת חוסר אונים בקרב השוטרים.
ללמוד על נפש האדם
בכמה חנויות כבר ביקרת?
"בעשרות חנויות, מי ברכב ומי ברגל, בירושלים ובתל אביב הסתובבתי ברגל ובמקומות שהמרחקים ארוכים יותר, ברכב".
יש לך הרבה אומץ, סיבוב החנויות הזה לא קצת מפחיד?
"תשמע, אם אתה לא אחד מהסופרים האלה שבאים סתם לצעוק למה ספרם לא מונח בקדמת החנות, אז אין עם זה שום בעיה.
"זה אולי קצת מביך, אבל מה שמפחיד ומטריד יותר זו השהייה בחלל אחד במקום שהספר נמצא בו, אתה רואה מישהו מרים אותו ומקווה שהוא ייקח, הוא לא לוקח ואתה מתאכזב, זה קשה וגם הורס קצת את החוויה האינטימית של הסופר בביתו".
אסף אשרי מכיר את חנויות הספרים גם מהצד
השני, מצדו של המוכר. שלוש שנים עבד בחנות ספרים בקניון מלחה, כעובד וכמנהל. באותה תקופה, כשהוא רק בן עשרים וארבע, יצא לאור ספרו הראשון, "משמאל למונליזה", בהוצאת כרמל.
באותה תקופה היית בחלל אחד עם הספר.
"זה היה קשה, אבל אתה לומד כך הרבה על נפש האדם, ועל נפשך ככותב הספר, מה אתה בדיוק רוצה ככותב. אבל שוב, מדובר בהרס החוויה של הסופר שאמור להיות ספון בביתו".
כעובד בחנות הספרים מכרת את הספר שלך?
"כן, עבדתי הרבה זמן בחנות, אז רבים מהאנשים הכירו אותי, וגם אלה שלא, כשהמלצתי להם על הספר, תמיד אמרתי שאני זה שכתבתי אותו, למען הגילוי הנאות".
מזי סימנטוב היא אני
תוך כדי העבודה בחנות הספרים החל אשרי ללמוד תסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. כשסיים את חוק לימודיו החל לעבוד כעורך בהוצאת הספרים "אופוס", שם ערך ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ובמקביל כתב והוציא לאור את ספרו השני "דיכאון אחרי לידה מחדש" ספר העוסק בשוק הספרים.
עד היום שוק הספרים מפריע לך?
"בשעת הכתיבה מה שמעניין זה הסיפור עצמו, אבל אחרי שהספר יוצא לאור אני מתחיל להתעסק עם כל מה שמסביב".
בוא נחזור לספר עצמו, המשטרה אכן משתמשת בידעונים?
"לא באופן קבוע אבל במקרים חריגים היא אכן נעזרת. למשל, כשישנם נעדרים - הולכים לקוראים בקפה ושואלים אותם, בהחלט קיימים דברים כאלה".
אתה מאמין בזה?
"אני אומר שאם האמונה הזו שרדה כל כך הרבה שנים, כנראה שיש בה משהו. גם פוליטיקאים נועצים ברבנים, והנה לא מזמן פורסם במעריב ספר הסגולות של הרב כדורי, אנשים אכן הולכים להיוועץ ברבנים".
אתה לא חושב שהפוליטיקאים עושים זאת רק בשביל להצטלם?
"אולי כשמדובר בגדולים שאנחנו מכירים בשמותיהם, אבל ישנם בכירים רבים, גם במשטרה וגם בעולם העסקים, שנועצים ברבנים. נוחי דנקנר, למשל, הוא דוגמה טובה, הרי מה יוצא לו מזה שהוא נועץ ברב איפרגן?".
אולי יוצא לו שמתעלמים מכך שיש לו עסקים הפועלים בשבת ולא מחרימים אותו כמו שמחרימים את דודי ויסמן.
"אז אתה אומר שלכולם יוצא משהו בסופו של דבר, אבל עדיין, מדובר בחוכמה ששרדה אלפי שנים ויש בה משהו, אני לא יודע אם כולה אמת, אבל משהו יש שם".
מה עובר עליך בימים שלאחר צאת הספר?
"אני נע בין אופוריה של התרגשות גדולה על כך שהספר סיים כבר את מהדורתו הראשונה ומדפיסים ממנו מהדורה שנייה, לפרפורי חדרים. עוד מעט יעלו ביקורות, חלקן יהיו טובות וחלקן אולי פחות טובות. אבל בעיקר אני מקווה שכולם יכירו את מזי סימנטוב".
ומה עם אסף אשרי?
מזי סימנטוב היא אסף אשרי, בגירסתו הנשית אולי והיא גם הרבה יותר אסרטיבית.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום רביעי 14 מאי 2008
העשירון העליון
התאחדות הוצאות הספרים בישראל פרסמה את רשימת רבי המכר של השנה החולפת. הרשימה מתייחסת לשנה שהתחילה בשבוע הספר הקודם ומפורסמת לקראת שבוע הספר הבא, אשר ייפתח השנה ב-28 במאי.
בשנה שחלפה העניקה התאחדות הוצאות ספרים בישראל את אות "ספר זהב" ל- 50 ספרים אשר נמכרו כל אחד בלמעלה מ-20,000 עותקים ואת אות "ספר פלטינה" ל-34 ספרים אשר נמכרו כל אחד בלמעלה מ-40,000 עותקים.
מתוך הספרים שזכו באות "ספר זהב" וב"ספר פלטינה" הנמכרים ביותר נמצאים ספרים שמשייכים לתחומי הסיפורת, פנאי, ניו אייג' וספרי ילדים.
עשרת הספרים הנמכרים הם האי של סופיה מאת ויקטוריה היסלופ, הארי פוטר ואוצרות המוות מאת ג'יי קיי רולינג, משאלה אחת ימינה מאת אשכול נבו (זמורה ביתן), הסוד מאת רונדה ביירן (כנרת), חווות העלמות מאת שולמית לפיד, שלך סנדרו מאת צבי ינאי, מנהרת הזמן 13- השבת השחורה מאת גלילה רון פדר, האוהל האדום מאת אניטה דיאמנט, מדריך מפה לשביל ישראל מאת צבי גילת, אטלס אנציקלופדי של העולם, מקימי של נעה ירון והגשם של סבא אהרון מאת מאיר שלו.
בועז כהן מהעיתון "גלובס" בוחן את הנתונים הנ"ל וקובע כי מהרשימה ניתן ללמוד על העדפתו של הקורא הישראלי הממוצע כותבים מקומיים , בעצם יש לומר - כותבות מקומיות. שכן הרשימה מאכלסת ברובה סופרות וברשימה אין אף סופר-גבר זר.
אמנון בן-שמואל, מנכ"ל התאחדות הוצאות ספרים בישראל, מחזק את אבחנתו של כהן ואומר: "רם אורן צודק, כשהוא טוען שרוב קוראי הספרים כיום הן נשים ולכן, כנראה, יש דומיננטיות לסופרות נשים. למרות שאישית, אני מסתכל על הקהל שמגיע לשבוע הספר ואני רואה בעיקר משפחות".
כמו כן הוסיף בן-שמואל כי למרות שהספר כבר הוספד מספר פעמים, הוא נשאר חזק מאוד: "בין 1989 ל-1995 הייתה ירידה במכירת ספרים, בגלל כניסת המחשבים והאינטרנט, והטלוויזיה מרובת הערוצים. אבל בשלוש השנים האחרונות הספר חוזר ותופס את מקומו הנכבד בתוך תרבות הפנאי".
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
שונאת פרסים תחיה
הסופרת הבריטית דוריס לסינג, כלת פרס נובל לשנת 2007, ואחת מ-11 הנשים הבודדות שזכו בפרס במשך 106 שנות קיומו, אומרת בראיון לתחנת רדיו בריטית, כי הזכייה בפרס נובל היא מבחינתה :"אסון נוראי".
ניתן היה לצפות שדוקא הזכייה בפרס המכובד ובעקבותיה התגברות ההתעניינות התקשורתית בסופרת ובספריה יגרמו עדנה ונחת לסופרת בת ה-88, אולם לדבריה של לסינג ההתעניינות התקשורתית המוגברת היא דווקא מטרד בשבילה.
לסינג מתארת כי מאז הזכייה היא עסוקה בצילומים ובהענקת ראיונות וכי לא נותרו לה עוד כוחות לכתוב. לדבריה לא תכתוב עוד ספרים.
כזכור, בנאום שכתבה עם זכייתה בפרס נובל ביטאה לסינג את סלידתה מהשפעתם הרעה לדבריה של הטלוויזיה והאינטרנט על הצעירים היום:
"יש לנו בבית אוצר, מטמון שהוא הספרות... כל העושר הספרותי הזה קיים כדי שנגלה אותו שוב ושוב, אנו אותם בעלי המזל שנתקלים בו... דמיינו שהוא לא היה קיים. כמה עניים וריקים היינו...".
באותו ראיו הוסיפה לסינג, כי אנשים צעירים במדינות עשירות איבדו עניין בספרים ובספרות ומעדיפים את הטלוויזיה והאינטרנט, אותו הגדירה כ"מהפיכה" שאת השפעותיה על העולם עדיין איננו תופשים. "איך אנחנו או דעתנו ישתנו עם האינטרנט החדש הזה שפיתה דור שלם אל תוך הריקנות ואוויליות שלו", תהתה.
יש בכך מן האירוניה, שדווקא לסינג מוצאת את עצמה עכשיו מורחקת מכתיבתה ומהעיסוק בספרים על ידי אותם המדיומים שמפניהם הזהירה...
כאן תוכלו להאזין לראיון עם דוריס לסינג.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
רשמים מהמגרש
זוכרים את טורניר הכדורגל שבו חברו ממיטב סופרינו ומשוררינו (בהם רוני סומק, אשכול נבו, יהלי סובול, ניר ברעם ויחזקאל נפשי) לנבחרת כדורגל המתמודדת מול נבחרת דומה של משוררים וסופרים גרמניים?
המשורר יחזקאל נפשי חזר מגרמניה עם רשמים מהמגרש ומחוצה לו.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
יום שלישי 13 מאי 2008
ביקורת טובה ל"סיגליות מרס"
אריאל שנבל מהעיתון "מקור ראשון" ממליץ על ספרו של פיליפ קר "סיגליות מרס" (כנרת זמורה ביתן), הראשון מתוך טרילוגיית ה"ברלין נואר" של הסופר.
וכך כותב שנבל על "סיגליות מרס":
"בשנת 2004 אמר הסופר והסטיריקן עוזי וייל כי מאז השואה הזמן הולך אחורה, וככל שמתקדמים בשנים העיסוק בה נעשה יותר ויותר אינטנסיבי. מסתבר שהאבחנה הזו נכונה לא רק לגבי העם היהודי, וכי יותר ויותר יוצרים – גם אמריקאים ואירופים – מתעסקים בנושא מזוויות שונות.
הספר 'סיגליות מרס' הוא חלק מהגל הזה, אולם בכל זאת יש בו משהו שונה שהופך אותו למיוחד ונדיר למדי: הוא אינו עוסק בנאציזם ובזוועותיו באופן ישיר, אלא מספר סיפור – במקרה הזה מתח-בלשי למהדרין – על פי כל כלליו והשטיקים הידועים המלווים אותו, על רקע גרמניה הנאצית, ובמיוחד על רקע אולימפיאדת ברלין 1936.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
וסרמן וברנשטיין הם זוכי פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשס"ח
הוכרזו הזוכים בפרסי יהודה עמיחי לשירה העברית לשנת 2008. ועדת השופטים בראשות המשורר ישראל פנקס החליטה לחלק את הפרס, בסכום 60 אלף שקל, בין שני זוכים: פרופ' אורי ברנשטיין והמשורר נתן וסרמן.
אורי ברנשטיין, המכהן כפרופסור לספרות עברית ולכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, זכה בפרס על מפעל חיים בשירה העברית.
נתן וסרמן, משורר וראש החוג לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, זכה בפרס על ספרו "שנתיים", שראה אור בהוצאת "כרמל" בשנת 2007.
פרס יהודה עמיחי נוסד לזכר המשורר ונחשב לפרס היוקרתי ביותר בתחום השירה העברית בישראל. הוא מחולק מדי שנה, זו השנה השביעית, על ידי משרד המדע, התרבות והספורט ועל ידי עיריית ירושלים. בין הזוכים בפרס בעבר נמנים המשוררים ש.שפרה, אגי משעול, מרדכי גלדמן, רוני סומק, נורית זרחי, שמעון בוזגלו, דורית וסרמן, שבא סלהוב ויצחק לאור.
טקס חלוקת פרסי יהודה עמיחי לשנת תשס"ח ייערך במשכנות שאננים בירושלים ב-26 ביוני.
| לינק ישיר | רוצה להגיב? תגובות 0 | TrackBack (0)
סופרים, סיפור אהבה
בעיתוני סוף השבוע האחרון התפרסמו ראיונות עם הזוג המלכותי של הספרות האמריקאית הצעירה (והיהודית) המשתתף בפסטיבל הסופרים בירושלים – הסופרים ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר.
בראיון לשירי לב-ארי שהתפרסם בעיתון "הארץ" מתאר ג'ונתן ספרן פויר, בין היתר, את חשיבותה של הזהות היהודית בכתיבתו ואת ההבדלים ביחס הקהל האמריקאי לעומת הקהל הישראלי כלפי סופרים מצליחים. ספרן פויר מסרב לראות בעצמו "סלבריטי" ואומר
"אם הייתי סלבריטי חיי היו שונים מאוד. באמריקה לאף אחד לא אכפת מסופרים. זה לא כמו באירופה או בישראל, ששם יש באמת הערכה לסופרים, ואם קורה משהו במדינה כל המיקרופונים מיד מופנים אליהם. סלמאן רושדי יכול ללכת בטיימס סקוור ואף אחד לא יזהה אותו. אני מניח שאם עמוס עוז או דויד גרוסמן ילכו ברחוב בירושלים - אנשים יזהו אותם ויפנו אליהם, נכון? באמריקה אין תרבות ספרותית. הכל ממוסחר. יש לנו תרבות קולנועית, תרבות מוסיקלית, אבל אין סופרים סלבריטאים. וזה עצוב, אבל גם חיובי, כי כסופר אתה מנמיך ראש ועוסק רק בכתיבה."
על טענות מבקרים מסוימים כי קיים דימיון בין ספר הביכורים שלו "הכל מואר" ובין ספרה של אשתו "תולדות האהבה" הוא עונה כי הם בכלל לא הכירו כשכתבו את הספרים האלה, "וגם לא קראנו זה את ספרו של זה עד שהכרנו. אנחנו נשואים, כך שאנשים מחפשים את זה. אם הייתי נשוי לנתן אנגלנדר גם אז אנשים היו מוצאים דמיון בין הספרים שלנו".
בהקשר זה, נזכיר שאנגלנדר הוא חבר טוב של בני הזוג קראוס וספרן-פויר ומשתתף אף הוא בפסטיבל הסופרים בירושלים. היום בשעה 19:30 ייערך במסגרת הפסטיבל פאנל בהשתתפות פויר ואנגלנדר - הנמנים עם הסופרים הצעירים המבטיחים בספרות האמריקאית - והצלחה מקומית ובינלאומית גדולה משלנו, הסופר אתגר קרת.
ואילו הגב' הנחשבת לא פחות לבית ספר פויר, הלוא היא ניקול קראוס, התראיינה לגון בן ארי מהעיתון "ידיעות אחרונות" בו היא קובעת שלא היתה מסוגלת לחיות לצד סופר שאינה אוהבת את כתיבתו: "כתיבה טובה היא הרי השתקפות של השכבה הפנימית ביותר של העצמי, אז אם לא הייתי רואה איזו אמת או חוכמה או יופי בכתיבה שלו, זה לא היה עובד. כמו בכל מערכת יחסים רומנטית, צריך להיות אלמנט של הערצה וכבוד לצד תחושה של שוני – שכל אחד עושה משהו שהשני לא יכול לעשות. מהבחינה הזאת זה קשה, כי שנינו סופרים, אבל עדיין כל אחד מאיתנו עושה את זה אחרת ויש את העניין של 'איך אתה עושה את זה."'?
עוד מתארת ניקול בכתבה את זיקתה לארץ (הן סבה וסבתה מצד אמה והן הוריה הכירו והתחתנו בישראל), את חבלי הלידה שבתהליך היצירה ואת היותה קוראת נלהבת של סופרים ישראלים, בהם דויד גרוסמן, יהודה עמיחי, אשכול נבו ועמוס עוז - עמו תיפגש היום ב-16:00 לשיחה במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים.
